הדיון שהובא כאן הוא על ממשל ועל המהות שלו – קבלת החלטות, אבל הנחות היסוד של הדיון מבוססות על הכרה ברוע האנושי, ואדם שאינו מבועת מאתנו, מהכוחניות ומהצדק ומעיוורון של עצמו ושל אחרים, אולי ראוי שלא ישתתף בדיון.
את המקווים לעתיד טוב דרך הדמוקרטיה הייצוגית אני מפנה לכישלון של השיטה בדרום אמריקה, במזרח אירופה, באסיה ובאפריקה, קרי, במרבית העולם. אפשר להאשים את האנשים "הטיפשים" מאותן תרבויות, ואפשר לא לזלזל בהם, לרחם עליהם ולהאשים את השיטה.
בחירת מפלגות ימין פופוליסטיות גם במערב מדגימה שהשיטה כשלה גם במקומות שבהם לא ציפינו לכשל, ומדגישה ואת הצורך בשינוי.
את המקווים לעתיד טוב דרך הדמוקרטיה הייצוגית, אני מפנה גם למידה המועטה בה הדמוקרטיות מצליחות לחרוג מהאינטרס הצר של בעלי המאה בכל הנוגע למשבר האקלימי הקרב ובא. כמו באיי הפסחא של ג'ארד דיימונד, גם את אחרון העצים הם יחטבו כדי להשיג את החוטב המתחרה. האינטרס הצר של בעלי המאה בדמוקרטיה שחולה בטובת המעטים, עלול עוד להביא לקץ שלנו.
העקרונות והכללים שכתבתי כאן הם רק בסיס, ספק שלם, שמבחינתי מועבר בזאת לאחרים. מעין קוד תוכנה פתוח, שגם אחרים, חברים חדשים למעגל החשיבה, מוזמנים לשכלל ולדייק. בהמשך, השיטה עצמה כשיטה לקבלת החלטות עם מינימום מוקדי כוח ומקסימום רציונליות, אמורה לתקן את עצמה.