הדמוקרטיה האמתית היחידה – מעגלי החלטה במקום פרלמנט וממשלה
עקרונות השיטה
הדמוקרטיה המקסימליסטית, כשיטה לקבלת החלטות ציבוריות, נגזרת משני עקרונות. שני העקרונות מגדירים את עיקרי השיטה ואת גבולותיה.
עיקרון #1: דמו
העיקרון הראשון והחשוב ביותר בדמוקרטיה המקסימליסטית הוא: מינימליזציה של מוקדי כוח. מוקד הכוח הבולט ביותר מורכב מקבוצה קטנה של אנשים שיכולים להחליט או להשפיע על החלטות ציבוריות. מינימליזציה של מוקדי כוח משמעה, ראשית, צמצום מוקדי כוח למינימום הכרחי.
|
בגידת הרגולטורים: מומחים מעטים מול לחצי ההון |
כלל חשוב נוסף הוא: החלטת רב משמעותי.
על פי העיקרון, חודו של קול אינו הדרך הנכונה לקבל החלטות כי היא מעניקה לאותם מעטים ש"מתנדנדים" כוח רב ובכך הופכת אותם למוקד כח,
לכן, ככל שההחלטה משמעותית יותר, ודאי שבמונחים כספיים, נדרש רב משמעותי יותר.
את הרב המשמעותי ניתן לקבל, לדוגמא, בשיטת 'הסיבוב הנוסף' של ההצעות המובילות.
שיטת הבחירה אליה הורגלנו היא הצבעה לבחירה אחת מועדפת. אפשר להנהיג, לדוגמא, שיטת בחירה משולשת: הטוב ביותר, הטוב השני, והרע ביותר. ייתכן שהטוב ביותר בעיני 55% מהבוחרים הוא הרע ביותר לדעת 45% הנותרים, אבל כולם מסכימים על הבחירה השנייה. בחירה משולבת יכולה למנוע בחירות גרועות, ובפרט החלטות רב כוחניות (נוסח "עריצות הרב".)
העיקרון הראשון שולל את רעיון 'המנהיגות' על צורותיה: רה"מ, שר, ראש עיר, פרלמנט וכו', ואת רעיון ה'בחירה', כי בבחירות נבחר מוקד כוח.
העיקרון הראשון עומד בניגוד למרבית ההיסטוריה האנושית, כולל הדמוקרטית-ייצוגית, וייתכן שנדרשת מהפיכה תרבותית-מחשבתית בקרב רבים שהורגלו או לחפש 'מנהיגים'.
סורטיציה בה מתקיימת הגרלת מספר גדול של אנשים רלוונטיים, עומדת בעיקרון הראשון.
מתוך העיקרון הראשון נגזרים כללים נוספים, כגון, הצבעה סודית בלבד על מנת שכל מחליט יוכל לפעול גם בניגוד למצופה ממנו
בקהילה בה הוא חי ובפרט ממוקדי כוח והאימה, כגון הפנאטיים של הכפר והבריונים של העיר.
כלל אחר שנגזר מהעיקרון הוא ניהול עיקר הדיונים בקבוצות קטנות, כדי שיהיה ניתן בפועל לקיים דיון, אבל גם כדי למנוע השפעה בלתי מרוסנת של אנשים כוחניים, כריזמטיים או בעלי עמדות ניהוליות בכירות שב"דיונים" בקבוצות גדולות יהוו מוקדי כוח.
רקע
טבע האדם הקפיטליסטי
אם מקבלים את ההנחה של הגישה הקפיטליסטית לגבי טבע האדם שהוא יצור רציונאלי ותועלתני, אז שיתוף פעולה בדמוקרטיה הייצוגית בין פוליטיקאים לבין גורמי הון, ועוד באופן חוקי (ניגוד עניינים רך), הוא צפוי וטבעי.
חוקרים מאוניברסיטת פרינסטון ומאוניברסיטת נורת'ווסטרן (Prof Martin Gilens, Prof Benjamin I. Page) גילו שאם תאגידים גדולים או אנשים עשירים, בלי קשר למפלגה פוליטית, רוצים להעביר חוק, יש סיכוי של כמעט 60% שהחוק יעבור. ואם הם לא מעוניינים בחוק מסוים, הוא לא יעבור. להבדיל, להעדפותיו של האמריקאי הממוצע ולקבוצות של אזרחים רבים יש השפעה מזערית בלבד וחסרת חשיבות סטטיסטית על המדיניות הציבורית. (המחקר נעשה על השנים 1981-2002, לפני הפסיקה ב 2010 שהתירה לתאגידים להרחיב את השפעתם על הממשל באופן ניכר.)
|
מעגל הקסמים: אי שוויון כלכלי שמעצים אי שוויון פוליטי שמעצים אי שוויון כלכלי |
תמיכה להעדפה של האדם את עצמו או של בן משפחה, ניתן למצוא גם בפסיכולוגיה אבולוציונית כמו גם באינסוף דוגמאות מההיסטוריה ומהמציאות הפוליטית. גם עם כוונות טובות לחלוטין, ספק כמה מאיתנו יוכלו לעמוד בלחצים כבדים או באיומים על חיי יקיריהם או על נפשם מגורמים שיודעים היטב את מלאכת האימה.
הצורך בהשתייכות נחשב בפסיכולוגיה לצורך אנושי בסיסי. קבוצות ההשתייכות אליהן הפרט שייך, אף היא, עלולה לגרוע מיכולתו להפיק החלטות לטובת כלל הציבור.
התפיסות הציבוריות לגבי הדמוקרטיה-הייצוגית לא אמורות להפתיע. הציבור הרחב במערב לא מאמין ביכולתו לבחור פוליטיקאים ראויים. לדוגמא, מדד אמון הציבור בכנסת עמד ב 2020 על 21%, בצרפת ב 2005, מדד אמון בפרלמנט עמד על 33%, בגרמניה על 35% ובבריטניה על 36%, והאמון בממשלות של אותם פרלמנטים נמוך עוד יותר.
דוגמא מצמררת לניתוק בדמוקרטיה הייצוגית שבין רצון העם לבין החלטות המימשל מוצגת בספר 'לאכול בעלי חיים' של ג'ונתן ספרן פויר, שמציין שבאופן תדיר מופשט עורן של פרות וגופן מבותר כשהן בהכרה מלאה, והעובדים המתלוננים מפוטרים במקרים רבים. תגובת משרד החקלאות האמריקאי לכך הייתה הפסקת המעקב אחר הפרות של שחיטה הומנית, החלטה שנוגדת את דעת מרבית הציבור האמריקאי שמוכן גם לשלם יותר עבור רווחת חיות בתעשייה (סקרי ASPCA).
הדמוקרטיה הייצוגית והמריטוקרטיה (שלטון המומחים) מנסות להעמיד בשלטון את המעטים הראויים לשלוט. אלא שעל פי הנחות הקפיטליזם וההבנות הפסיכולוגיות הנוכחיות, מעטים לא יכולים להיות ראויים, והחיפוש אחר אותם מעטים שגוי במהותו.
הדמוקרטיה המקסימליסטית מעגנת את הידוע כיום על טבע האדם בעיקרון הראשון.
מערכת פירמידאלית לעומת החלטה קבוצתית
קבלת החלטות קבוצתית (Group decision-making) בנסיבות רגילות בהן יש זמן לשקול, להעמיק ולקיים דיאלוג, מוכרת כעדיפות על חשיבה של יחיד באותן נסיבות.
גם באימון מערכת של בינה מלאכותית, אף אחד לא היה מעלה בדעתו להעדיף מומחה אחד לאימון המערכת. גם שיטות אבחון סטטיסטיות בבינה מלאכותית שמערבות מספר גדול של גורמים פשוטים יחסית עדיפות על החלטה של בינה מלאכותית המבוססת על מומחה אחד טוב מהם. יש כל כך הרבה כשלים בכל אדם, שדעה שנייה ברפואה, לדוגמא, מובנת מאליה, למצער, אלא אם מדובר ברה"מ, שר וכל מי שעומד בראש פירמידה.
העובדה שלפוליטיקאי הדמוקרטי יש מומחים שמייעצים, לא בהכרח פותרת את הכשל האישי. הדמוקרטיה הייצוגית מצפה מהפוליטיקאי הבכיר לניהול סמכותי (להבדיל מניהול דמוקרטי או ליברלי), והפוליטיקאי בוחר את המומחים לטעמו האישי המעוות בדרכו, ומקשיב באוזניו הערלות בדרכו. לכל הפוליטיקאים במלחמת לבנון, יום כיפור וכיבוש עירק על ידי כוחות הקואליציה, היו יועצים שלא מנעו את הכישלון. רבין, לדוגמא, לא קבל את המלצת אגף המודיעין שהעריך שערפאת יפעיל טרור והזהיר מפני הכנסתו לרשות הפלשתינית, לפני הגעתו מטוניס, הערכה, שכידוע, התגשמה במלואה.
שהוראתו הראשונה של האחראי על שיקום עירק מנעה ממורים ללמד ומרופאים לעבוד וכו', והייתה מכה קשה לשיקום עירק. ההוראה השנייה שלו הייתה לפרק את כל הצבא העירקי, שחייליו היו לכאורה נאמנים לסדאם חוסיין. ההחלטה הוציאה לרחוב כארבע מאות אלף מובטלים עם הרבה נשק. ספק אם היה ניתן לקבל החלטות אומללות יותר.
|
טעויות של יחיד: ביבי יעץ לארה"ב כמומחה וכרה"מ לפלוש לעירק, מהלך טראגי שיוביל גם לחיזוק אירן |
ברברה טוכמן, בספרה 'מצעד האיוולת', מדגימה את גודל השגיאה שאליה מגיעים אותם מתי מעט שמחליטים עבור כולם. הקברניטים היפנים, לדוגמא, החליטו לאחר לבטים לתקוף את פרל הארבור כדי למנוע מארה"ב מלהיכנס למלחמה נגד יפן. בדוגמא אחרת,
ההנהגה האמריקאית החליטה להילחם נגד הקומוניזם בווייטנאם אחרי שהצרפתים איבדו שם 50 אלף חיילים. מה הייתה תגובתו של ג'ון פ. קנדי לניסיון הצרפתים הכושל? "אלה היו הצרפתים. הם לחמו למען מושבה קולוניאלית, למען עניין נקלה. אנחנו לוחמים למען החירות ..." כזכור, במלחמה ל"חירות", האמריקאים מנעו בחירות דמוקרטיות מחשש להפסד בבחירות בצד בו הם תמכו, ויצאו לאחר שמעל 4 מיליון ויאטנמים ו-58 אלף חיילים אמריקאים נהרגו.
שאלת 'מיליון הדולר' של הדמוקרטיה הייצוגית ובכל שיטה בה למעטים יש כוח רב, היא שאלת ניגוד העניינים בין טובת הציבור ובין טובת מקבלי ההחלטות. שאלות אחרות, כמו, האם בעל הכוח, פקיד בכיר או נבחר ציבור, חבר פרלמנט, שר או רה"מ מסוגל להחליט באופן סביר בכל כך הרבה נושאים, הן שאלות משניות, כי הן מניחות שנבחר הציבור בכלל פועל לטובת הציבור.
פרופ' רוברט רייך, פרופ' למדיניות ציבורית ושר העבודה לשעבר בממשל קלינטון, הסביר שההטיה לטובת בעלי ההון מובנית במערכת הפוליטית, עד כדי כך שהיא פוגעת בשוק הקפיטליסטי החופשי, ומנתקת את הדמוקרטיה מהציבור. הוא מתאר מצב בו השפעת התאגידים ובעלי ההון על החוקים והתקנות היא כל כך דרמטית, שבפועל המערכת הפוליטית משרתת קודם כל אותם. הכל כמובן במסגרת החוק.
|
טובת בעלי ההון התבטאה בישראל גם בהפרטות נכסי מדינה. לדוגמא, צים, חברת הספנות הלאומית, הופרטה במחיר המגוחך של מחיר המכולות שלה והחזר ההשקעה של הקונים קרה ב 8 חודשים בלבד, מבלי שאף רגולטור ואף פוליטיקאי הועמדו לדין. הפרטת השקם במחיר שקטן אפילו מהקרקעות שבבעלות השקם, הייתה לא פחות מבישה. שוב, אף בעל תפקיד לא הושם בכלא על מעילה במיליארדים. מרבית ההפרטות בישראל היו דומות. החוק בדמוקרטיה הייצוגית הליברלית לא מפריע לחתול לשמור על השמנת. ישנם כנראה יוצאי דופן לטובה, כמו שר האוצר יובל שטייניץ שפעל להעלאת תמלוגי הגז מ'נובל אנרג'י' ויצחק תשובה. השר שטייניץ ספר שהוא הבחין בבלשים שעוקבים אחריו לגלות אם הוא בוגד באישתו או עושה משהו שיסייע להם ללחוץ עליו. המאפיה המקסיקנית או קרטלי הסמים באפריקה היו ודאי פועלים אחרת. מהצד השני, הציבור הישראלי כמובן לא שכר בלשים שיעקבו אחרי אופיר אקוניס שתמך בברוני הגז. מיותר לציין שציבור מוחלש במדינות דמוקרטיות מושחתות עוד יותר, חסר אונים עוד יותר מול כוחות ההון.
|
נובל אנרג'י ויצחק תשובה: פרוטקציה בצהרי היום לעיני המצלמות |
כשחינכו אותנו לדמוקרטיה ייצוגית נטעו בנו הנחה סמויה של אמונה בבני אדם, מנבחרים ועד לבוחרים, הנחה שיש לנו הבוחרים יכולת לבחון פוליטיקאים, ושיש קשר בין הדמויות וההבטחות של אלה להחלטות שלהם בפועל. הנחות סמויות הן לפעמים שורש הרע, כי מהן נגזרת כל שאר הלוגיקה.
בחירות, הליך הברירה הטבעית של הדמוקרטיה הייצוגית, לא מותיר את הטובים אלא את המתאימים – פוליטיקאים מקצועיים שההתמחות שלהם היא להיבחר. בזה מושקעת האנרגיה שלהם. הדברים המשמעותיים ביותר עבור החברה, שיכולים להיות ארוכי טווח וחורגים מטווח הראייה הפוליטית של הפוליטיקאי המקצועי, לדוגמא לבחירות הקרובות, עלולים להיות חסרי חשיבות מבחינת הפוליטיקאי.
מה עם זכות הציבור לברור את נבחריו? הבחירות בדמוקרטיה הייצוגית מסתמכות לכאורה על בחירתו המושכלת של האזרח, אבל בחינת כלל ההשלכות של כל החלטה היא מעל ומעבר ליכולת של בן תמותה רגיל, כך שבפועל, האזרח ניזון בפועל מפרשנויות, מניפולציות וסיסמאות, ולבסוף בוחר בהיעדר רב המידע. לכן, באופן מבני, הבחירות בדמוקרטיה הייצוגית מבוססות על רדידות.
מה עם חובת הנבחרים לציבור? בפוליטיקה של זהויות, הפוליטיקאי נדרש להיות מזוהה עם הערכים הנכונים יותר מאשר לבצע פעולות לטובת הציבור. כך נראה שארדואן נבחר בטורקיה שוב ושוב למרות המצב הכלכלי שהולך ומחמיר בתקופתו.
נראה שבדמוקרטיה הייצוגית הפוליטיקאים מחויבים בעיקר למס שפתיים. "אני תמיד אלחם בשביל האזרח הפשוט והקטן," הסבירה חברת הכנסת מירי רגב לאחר שהיא תמכה במס מופחת עבור יצחק תשובה ונובל אנרג'י האימתניים, עוד דוגמא לכך שהפרוטקציה יכולה להתקיים בצהרי היום, בכיכר העיר ולעיני המצלמות, ולרשויות החוק לא יהיה מה לעשות בנידון, כי הטיעון "הערכי" אינו שפיט.
גם לגישת אריסטו, מינוי בעלי תפקידים ביצועיים באמצעות הגרלה מהווה מרכיב דמוקרטי ומינוי באמצעות בחירות מהוות מרכיב אוליגרכי.
כפי שמבהיר העיקרון הראשון, הדמוקרטיה המקסימליסטית לא מסתמכת על בחירות ועל נבחרים.
ברגע שיש מוקד כוח בקבלת החלטות, כגון פרלמנט וממשלה, אז אין לנו, האזרחים, שליטה על מוקד הכוח. זו טאוטולוגיה. זו המשמעות של 'מוקד כוח': שלאחרים, במקרה זה, לנו האזרחים, אין שליטה או כוח כלפיו. כלומר, מוקד כוח, בהגדרה שלו, הוא לא דמוקרטי, אלא אם תצמצמו את הגדרת הדמוקרטיה לדמוקרטיה ייצוגית, קרי, ניפגש בקלפי כל 4 שנים, כשלמרבית הציבור אין מושג וחצי מושג ברב ההחלטות, ההליכים והאספקטים של השלטון, והוא נאחז בנרטיבים כדי להסביר או למצוא הסבר התואם לתפיסת העולם שלו.
מוקד הכח הזה יכול לפתוח במלחמת וייטנאם או לבנון או עירק, ויקרא לכל מי תומך בו - בוגד. מוקד הכח הזה יכול להפריט את משאבי המדינה, לפגוע בחינוך של הילדים שלנו, וספק אם נוכל במאמצי ציבור מאורגנים ורבים, לעצור את הקטר שמוביל את הרכבת.
חלופה אחרת לדמוקרטיה שעולה מפעם לפעם היא המריטוקרטיה, שלטון המומחים, על פיה לכולם יש את הזכות לבחור, אבל רק לאלה שהוכיחו את כישוריהם יש את הזכות להיבחר.
למרות שאין שילטון כזה באופן מוצהר, מידה מסוימת של המריטוקרטיה פועלת מתחת לפני השטח, לדוגמא, בחוק ההסדרים המאגד שלל תיקונים והצעות בו מומחי האוצר מכניסים סעיפים שאינם מובנים ושאינם נבחנים דיים על ידי חברי הכנסת. יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה באוצר, ספר בספרו 'כלכלה פוליטית' על פקידי האוצר שעושים ככל יכולתם למנוע מחברי הכנסת הבורים לסכן את המדינה בהחלטותיהם.
אבל מי הוא 'מומחה'? אולי מורה טוב מן השורה, שלא תהיה לו את הזכות להיבחר במריטוקרטיה, מתאים יותר לקבל החלטות חינוכיות מיו"ר ארגון המורים "שראוי" להיבחר.
בכל מקרה, המריטוקרטיה לא פותרת את בעיית ניגוד העניינים, את השחיתות והחוליים שצפויים לקבוצה קטנה של בעלי שררה. ראו את הסדרה 'מגש הכסף' של ערוץ 8. מעל שמונים מבכירי הרגולטורים בישראל, ללא ספק מומחים שראויים להיבחר בקנה מידה מריטוקרטי, עברו ב 2005-2015 לעבוד בשירותם של בעלי ההון ובאותן חברות ענק עליהם הם היו אמורים לפקח. את נאמנותם למקום העבודה החדש, הם הוכיחו כבר כרגולטורים.
גם באיסלנד, בשנים בהם הבנקים האיסלנדיים המופרטים יצרו בועה גדולה פי כמה מכלכלת איסלנד, שליש מהרגולטורים הפיננסיים של איסלנד, הלכו לעבוד בבנקים עליהם הם לכאורה פיקחו.
דוגמא נוספת להיעדר היכולת של מומחים לעמוד מול לחצי ההון, היא החלטת הוועדה לניירות ערך ולבורסות בארה"ב, האחראית על ניהול ופיקוח ציבורי על שוק ההון האמריקאי, לאשר בשנת 2004 לבנקים, בלחץ הבנקים, להגדיל את רמת המינוף בצורה חדה לרמה מסוכנת,
וזאת בניגוד למטרתה העיקרית של הוועדה – להכפיף את החוק על מניפולציות בשוק ההון במטרה להגן על המשקיעים ועל המערכת הבנקאית.
ההחלטה אפשרה לבנקי השקעות לפעול באופן שהחריף באופן ניכר את משבר הסאב פריים.
מוקדי כוח ב demarchy
גם ב demarchy, שיטה דמוקרטית בה נבחרים באקראי אזרחים לתקופה של כשנה ומשמשים כחברי פרלמנט, נותר הכשל המרכזי של מוקדי כוח. המקצועיות הנרכשת בכל עבודה חדשה אורכת במשך חודשים רבים ושנים. וכך, חברי הפרלמנט ב demarchy יהיו תמיד לא בשלים להחליט, וכך הם לא יוכלו לפעול לטובת הציבור. ההסתמכות שלהם ביועצים תותיר את הכוח בידי היועצים שבתורם ייהפכו למוקד כוח עליו מופעלים לחצים.
עיקרון #2: מקצועיות מגוונת
העיקרון השני בדמוקרטיה המקסימליסטית הוא: מיקסום המקצועיות (ממגוון מקצועות רלוונטיים) בקבלת החלטות.
העיקרון הראשון מנסה לצמצם מוקדי כוח, ומכיוון שמומחים מתחום צר עלולים להוות מוקד כוח, מתחייב מהכלל הראשון שנדרשת מקצועיות מגוונת. בנוסף, גיוון בתחומי מומחיות בקבלת החלטות מאפשר ראייה רחבה ועמוקה יותר, ומקטין את האפשרות לטעות באופן משמעותי באספקט מסוים בהיעדר ראייה מרובת זוויות, ובכך, הגיוון מחזק את המקצועיות כעיקרון מנחה.
העיקרון השני נועד גם להזניק את הדיון לנקודת התחלה אליה ספק אם אי פעם יגיע האזרח או הפוליטיקאי הממוצע, ולהאיר, איש איש על פי מומחיותו, זווית אחרת בדיון.
החלטה בלעדית של הדיוטות עומדת בסתירה לעיקרון השני, אבל גם בסתירה לראשון. הדיוטות יושפעו יחסית בנקל ממסעות פרסום וברושורים נוצצים, שימומנו על ידי בעלי עניין שיהפכו למוקד כוח. גם בדמוקרטיה הייצוגית, מרבית האזרחים מושפעים מפרסום, וכסף הוא כנראה האינדיקטור החזק ביותר לניבוי תוצאות הבחירות. לדוגמא, בבחינת בחירת 467 מרוצים לקונגרס ב 2012, ב 91% מהמקרים זכו אלו שמומנו בכסף רב יותר. מנגד, ניתן להניח שאלו שקיבלו מימון, הם בעלי חוב למממנים שלהם, כך שייתכן שדווקא הם יפעלו פחות לטובת הציבור.
|
Demarchy |
היחידים שיכולים להבחין בין עובדות לפייק ניוז, הם מומחים לתחום ההחלטה. בין הדיוטות למומחים יש פער של שנים של למידה וניסיון, של מפחי נפש, הצלחות ועיצוב פנימי. ככלל, הפער אינו ניתן לגישור. אלא שקבלת החלטות על ידי מומחים מתחום צר עלולה להפוך אותם למוקד כוח שמייצג את האינטרס של אותם מומחים, שצפויים גם לדבוק בפרדיגמה מסוימת.
המונח "מומחים" עלול להיות מבלבל. המומחיות יכולה להיקבע, לדוגמא, דרך השכלה, עיסוק, מקום מגורים ועוד. כלכלן שעובד בעמותה או במוסדות מחקר אולי יציג עמדה שונה מכלכלן שעובד כברוקר. בהתייחס לרשות מקומית, הורים לילדי גן יכולים להיות מומחים לבעיות בגני הילדים, ותושבי שכונה הם מומחים להעדפות התושבים בשכונה. מומחים אחרים לרשות מקומית יכולים להיות אנשי חינוך, שוטרים, עובדים סוציאליים, מהנדסי תשתיות וכו', בהתאם לסוג ההחלטה.
מכיוון שהגדרת המומחים אינה טריוויאלית, ההגדרה של תחום התמקצעות והמקצועות הרלוונטיים להחלטה מוגדרת על ידי המעגל החיצוני הישיר, שאמור לדעת להבחין במומחים הנדרשים להחלטות שבתחומו.
מכיוון שהגדרת המומחיות קריטית לעיצוב מעגל, סביר לדרוש מהגדרה זו הבלטה מיוחדת ואף אישרור או על ידי מעגלים חיצוניים יותר, כפי הנדרש להחלטה משמעותית.
הדמוקרטיה המקסימליסטית תקפה בעיקר לעידן בו אנו חיים כי ניתן לקיים טכנולוגית את המנגנון הנדרש לשיטה, כמו גם מנגנוני תגמול להשתתפות במעגלי ההחלטה, וכי קיימים בימינו בקרב הציבור מספר רב של מומחים מתחומים שונים.
תחומי המומחיות אמורים להיות קרובים במידה "סבירה" לסוג ההחלטה, מגוונים ורבים ככל האפשר. ראיית רוחב עדיפה על ראיית עומק מתוך חשש שראיית העומק שייכת לתחום צר, ומתוך תקווה שנקודות מבט שונות יספקו ביקורת על יתר המומחים, שכהרגלם של בני האדם, יניחו שהם צודקים ויאמינו לעצמם יתר על המידה.
שיטת הדיון בה משתתפים מומחים מתחומים שונים, נפוצה בכל מפעל, חברה ומוסד שנדרשים לייצר מוצרים ולקבל החלטות על סמך דיסציפלינות שונות, כמו גם בצוותי חשיבה וצוותי שיפור הקיימים בארגונים רבים בתעשייה ומחוצה לה.
השיטה מתקיימת גם בוועדות מטעם המדינה, כגון וועדות לתכנון ובניה, בהן יושבים נציגי משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ונציגים מקצועיים.
זוכה פרס נובל לכלכלה הרברט סיימון הגדיר את קבלת ההחלטות כמהות המנהל הציבורי, והדגיש את 'הראציונליות המוגבלת' של מקבל ההחלטות,
החל מהנחות מוצא שגויות, וכלה במגבלות זמן ועוד.
לכאורה, קבלת החלטות ע"י מומחים מגדילה את הראציונליות (או מקטינה את 'הראציונליות המוגבלת'), אלא שלשם כך יש לבחור את המומחים "הנכונים", ואם אלה מתחום צר, הם עלולים ליפול לפרדיגמה או לאינטרס אליו הם נאמנים. במונחים פוסט-מודרניים 'פרדיגמה' או 'נרטיב', היא הסיפור שהאדם תופס כאמת, למרות שזו רק אמת יחסית, אחת מיני רבות ומקבילות. לטענת הפוסטמודרניסטים, אפילו מדענים חיים בצילן של פרדיגמות, כך שהעברת המושכות ל"מומחים" שיאמינו לפרדיגמה עליה הם חונכו וממנה הם מתפרנסים, גם היא מסוכנת.
דוגמאות:
במלחמת לבנון הראשונה, שר הביטחון וגנרלים אחרים, הכתיבו כבדרך אגב, את היחס לאוכלוסייה השיעית, שהיוו רב בדרום לבנון. היחס כלל עוצרים קשים שעזרו לרתום את האוכלוסייה השיעית נגד ישראל.
תיאורטית, מכיוון שמדובר באוכלוסייה אזרחית, היה צריך לערב בהליך קבלת ההחלטות, כלכלנים, עובדים סוציאליים ומומחים שונים לאותה אוכלוסיית רב בדרום לבנון. מובן שכשהגנרלים נתקלו בבעיה בטחונית הם מייד חשבו על עיבוי המערך הצבאי והפעלת כוח נוסף, וודאי שהם לא עסקו בעידוד כלכלי ואזרחי וודאי שלא על נסיגה שתעיד על כישלון. אילו כלכלנים היו שותפים להליך קבלת ההחלטות, ,הם ודאי היו מתמקדים בשיפור המצב הכלכלי של אזרחי דרום לבנון. זו זווית הראייה אליה הם חונכו וממנה הם מתפרנסים מדי יום. עובדים סוציאליים היו ודאי היו מתמקדים מייד במצוקות, בבעיות ובמתחים של אותם אזרחים בעקבות המלחמה והעוצרים. הדרישה מאותם אנשי צבא לחשוב בזמן מלחמה כמו כלכלנים או עובדים סוציאליים או מומחים לתרבות המקומית, הייתה כנראה לא סבירה.
בתחילת הדרך, שקלתי להגדיר את העיקרון השני כמיקסום הראציונליות, אלא ש'ראציונליות' היא מונח מעורפל, גם אם היא מזכירה את
המידות הטובות של אפלטון, ובראשן החוכמה.
במונחים פוסטמודרניים של עידן הפייק ניוז, כמעט וניטלה מהראציונליות המשמעות שלה. נדמה שכל נרטיב שמצליח לקשר בדרכו בין עובדות נהיה לאמת אלטרנטיבית, לפחות בעיני התומכים בה, גם אם אין להם ידע מקצועי. הבחירה במקצועיות מדגישה את הצורך בידע מעמיק ובניסיון.
במונח מקצועיות התכוונתי בעיקר ללימוד שניתן להעריך את ערכו באופן אובייקטיבי, ובעבודה מעשית שגם את ערכה ניתן להעריך. אני מקווה שהמינוח 'מקצועיות' מגלם את הלימוד והניסיון הנדרשים לקבלת החלטות או את החוכמה והמתינות אליהן כיוון אפלטון.
רקע
דמוקרטיה ישירה – החלטה ללא מומחים
מתחרה נוספת לדמוקרטיה הייצוגית היא הדמוקרטיה הישירה אותה ניתן להנגיש, כמו שמציעה מפלגת 'ישר', בעזרת טכנולוגיה קיימת.
אפילו ברמת הרשות המקומית, האם כדאי שתושבים יחליטו לגבי תשתיות מים וחשמל? האם תושבים שהם אינם הורים לילדים בגן ראויים להחליט עבור ילדי הגן?
|
ברקזיט: הטיית משאל עם באמצעות דיסאינפורמציה ברשתות חברתיות |
דמוקרטיה השתתפותית, שווייץ
להבדיל מהדמוקרטיה הייצוגית שעוצבה על ידי בורגנים, הדמוקרטיה בשוויץ עוצבה בידי התושבים עצמם. מקורה כבר מ 1291, כשתושבי המחוזות התאחדו נגד השילטון המלוכני, והיא שונה בהתאם. הדמוקרטיה השוויצרית היא הדמוקרטיה השתתפותית הפעילה ביותר בעולם, ויש בה מרכיב חשוב של דמוקרטיה ישירה. האזרחים השוויצרים הם בעלי יכולת ההשפעה הגבוהה בעולם על הממשלה והפרלמנט, וברמה המחוזית, הכפר והעיר. כל 50 אלף אזרחים יכולים לדרוש קיום משאל עם לגבי חוק שעבר בפרלמנט, וכל 100 אלף יכולים לדרוש מישאל עם לשינוי החוקה. הממשלה והפרלמנט יכולים להביע את דעתם על היוזמה במשך ארבע שנים ולהציע חלופה במשך שנה נוספת, אבל הם לא יכולים למנוע מישאל עם בו תבחר הצעת הפרלמנט או הצעת הציבור המקורית.
שוויץ נמצאת במקום השני בעולם במדד הפיתוח האנושי ובתוחלת החיים, במקום גבוה בהכנסה לנפש ובכל פרמטר חיובי אחר, כך שאין ספק לגבי הצלחת השיטה בשוויץ. ניתן להעלות על הדעת מדינות שאילו בהן היה מתאפשר משאל עם נוסח שווייץ, אז האזרחים שהיו מעזים להעלות הצעות למשאלי עם שאינן תואמות לאינטרס של אנשי השררה בשלטון, היו נעלמים. כל עוד קיים ריבון בעל כוח רב, מוקד כוח חסר פרופורציה לכוחות האחרים, ספק אם גם השיטה השוויצרית הטובה, על כל משאלי העם שלה, יכולה להושיע בכל מקום.
|
המודל הסקנדינבי
פתרון שמוצע לאי שוויון כלכלי ופוליטי הוא סוציאליזם. גירסה או פרשנות מוצלחת של סוציאליזם, על פי רמת החיים של מרבית האוכלוסייה, היא הסוציאל-דמוקרטיה (או "מדינת הרווחה") שנפוצה במערב אירופה ובפרט בצפונה, במודל הסקנדינבי. לדוגמא, העשירון התחתון בשבדיה חי ברמת חיים גבוהה יותר מהעשירון השביעי בישראל.
אלא שהמודל הסקנדינבי, גם אם זה פועל כפי שמצדדיו טוענים, לא פותר את הבעיה מהשורש, שבגישה המוצגת כאן, היא מתן כוח רב מדי למעטים וראציונליות מוגבלת של אותם מעטים.
|
חלוקת הון וכוח בכלכלה הנאו-ליברלית |
עקרונות הדמוקרטיה המקסימליסטית ממומשים בעזרת שיטת המעגלים בה. בשיטה זו, מעגל חיצוני מפקח ומבקר את המעגלים הפנימיים לו. המעגל החיצוני ביותר מורכב מכלל האזרחים שיכולים לבקר, לפקח ולשנות החלטות של מעגלים פנימיים בהליך איטי ומבוקר, בדומה לנעשה בדמוקרטיה השוויצרית. המעגלים הפנימיים יותר הם יותר מקצועיים, והם מורכבים מאזרחים הנבחרים למעגל באקראי (סורטיציה) ושבהכשרתם הם מקצועיים ממגוון מקצועות הרלוונטיים לתחום ההחלטות המסוים.
מספר האנשים במעגלים הפנימיים ביותר צריך לגדול ככל שמעורבים בהחלטה הון וכוח רב יותר, גם אם מספרם הגדול עלול לפגום במקצועיותם, ובלבד שיוקטן משמעותית הסיכון שחברי המעגל יאוימו או ישוחדו.
השיטה מאפשרת למעגלי ההחלטה למנות עובדי ציבור, מומחים וחברות למשימות ארוכות טווח, לבחון ולפקח על תפקודם באופן מקצועי ובכפוף לפיקוח של המעגלים החיצוניים להם.
השיטה מאפשרת למעגלי ההחלטה להשתמש באנשי מקצוע לניהול דיון באופן אפקטיבי, ולקיים כל הליך שנועד לשפר את יעילות הדיון, את המקצועיות שלו ואת הליך קבלת ההחלטות.
השיטה מאפשרת לקיים מעגלי מומחים לשיפור קבלת ההחלטות, ניהול הדיונים וכל שאר הפרמטרים של השיטה. מכיוון שכל שינוי כזה יכול להיות משמעותי ועם השלכות רבות, מעגלים חיצוניים צריכים לתת את הדעת ואף לאשרר כל הצעה כזו באופן מיוחד.
מרבית ההחלטות מתקבלות במעגלי המומחים, שהם, כאמור, אזרחים שנבחרים באקראי בגלל ההשכלה, המקצועיות והמומחיות שלהם.
מרבית הבקרה על מעגלי המומחים הפנימיים מתבצעת על ידי מעגלי מומחים אחרים, לדוגמא, מעגל העוסק ברפואה מבקר מעגל פנימי בו, העוסק ברפואה לגיל המבוגר.
כאמור, המעגל החיצוני ביותר כולל את כלל האזרחים שיכולים לבקר בכל עניין את המעגלים הפנימיים בעיקר באמצעות משאלי עם, באופן דומה לנעשה בדמוקרטיה השוויצרית.
ניתן לקיים בקרה גם באמצעות מעגלים פנימיים של אזרחים בדומה לנעשה ב demarchy.
הליך קבלת ההחלטות אמור לבזר כוח באופן מקסימלי ולמקסם את המקצועיות המגוונת הנדרשת לכל החלטה.
המעגלים הפנימיים אמורים למקסם את "הרציונליות", ולקיים דיון מקצועי מולטי דיציפלינרי.
המעגלים הפנימיים אמורים להכיל מספר גדול ככל שאפשר של מומחים. עדיין, מספר המומחים מתחומים שונים לא בהכרח יכול להיות גדול מספיק בכל החלטה, ואז, המעגלים החיצוניים יותר אמורים לספק בקרה והגנה משחיתות ואלימות באמצעות המספרים הגדולים עוד יותר של מחליטים שהם מחויבים להציע.
נדרשת מהפיכה פנימית על מנת להפנים שבגלל החומר ממנו אנחנו עשויים, רב רובינו ואולי כולנו לא ראויים לקבל כוח רב ועוד להחליט עבור רבים לאורך זמן.
ללא הפנמה של העיקרון הראשון, ספק אם ניתן לקבל את הכורח בקיום שיטה בה מוקדי הכוח בקבלת ההחלטות מוחלשים, מבחינת הכוח שבידיהם, ככל שרק ניתן.
לאחר הפנמה של העיקרון, ספק אם אפשר להביט לאחור בדמוקרטיה הייצוגית בסלחנות.
בכל המעגלים, מספר המחליטים תמיד צריך להיות גדול ככל האפשר בכדי להקשות ככל הניתן באופן מעשי לשחד או לאיים על הפרטים המחליטים. רווח של מיליארדי דולרים הוא מספיק בכדי לשחד כל פרלמנט ברחבי העולם, ולשלוף שלדים מהארון של כמעט כל חבר פרלמנט ושל הבאים אחריו. אבל הוא לא מספיק בכדי לאיים או לשחד מאות או אלפי אנשים שמקבלים החלטה מסוימת, ללא כסא בפרלמנט לדבוק בו וללא טובות הנאה שהם יוכלו לקבל בהמשך. מאות או אלפי אנשים שרבים אחרים יחליפו את מקומם, ואלפים כמותם יבקרו את ההחלטה שלהם, וכשמשאל עם מטיל ספק על כל החלטה לא סבירה וכבדת משקל שהם יקבלו.
החלטות חסרות בקרה של מעגל פנימי יהפכו מעגל פנימי עצמו למוקד כוח עם אינטרסים צרים, והחלטות של מעגל חיצוני ללא בקרה מקצועית, עלולות לייצר החלטות עם ראציונליות מופחתת, שמעצימות את ההשפעה של מעצבי דעת קהל.
בין מעגל חיצוני למעגלים פנימיים לו צריך לקיים איזון.
עיקרון מיקסום המקצועיות בא בסתירה למשאל עם בו כל אזרח מוצף בעשרות שאלות.
לא סביר שאדם מן הישוב יוכל להתעמק, גם אם הוא רוצה, בעשרות נושאים שאינם קשורים לחייו העמוסים בלאו הכי. גם עיקרון מזעור מוקדי הכוח עומד בסתירה להצפה של האזרח הפשוט בעשרות שאלות שהוא לא יוכל להתמודד איתן, סיטואציה שצפוי שתנוצל על ידי מעצבי דעת קהל עתירי תקציבים.
פתרון אפשרי ובהחלט לא מחייב למיקסום המקצועיות במעגל החיצוני ביותר הוא לחלק את עשרות השאלות שמוצבות בפני כלל הציבור באופן רנדומלי, כך שכל אזרח יצטרך להתמודד, לדוגמא, עם שאלה אחת בלבד, שהסיכוי שהיא או הוא יוכל להתעמק בה גדול יותר באופן משמעותי.
פיתרון אחר הוא מעגל פנימי בדומה ל Demarchy שיהיה מורכב ממספר גדול של אזרחים שייצגו את כלל הציבור, שייבחרו כמובן בצורה אקראית, ושיעמיקו בנושא מסוים למשך זמן שכלל הציבור לא יוכל להקצות.
מעגלי Demarchy מעין אלה יכולים לספק לציבור יכולת נוספת לבקר את המעגלים הפנימיים, ולכל הפחות להבחין בהחלטות לא סבירות בעייני מרבית הציבור.
הדמוקרטיה המקסימליסטית כוללת בתוכה מרכיב של דמוקרטיה ישירה, מרכיב של Demarchy, ומרכיב של מריטוקרטיה של הדמוס, כלומר, של מומחים מקרב הציבור.
עיקרון המינימליזציה של מוקדי הכוח חזק מעיקרון מיקסום המקצועיות, לכן, מעגל חיצוני, גם אם החברים בו מבינים פחות, יכול להחליט בניגוד למעגלים הפנימיים לו,
אלא שההחלטה שלו יכולה להתקבל רק אחרי הליך בו המעגלים הפנימיים התמודדו מול ההצעות של המעגל החיצוני, והעלו פתרונות מתחרים, בדומה לנעשה בדמוקרטיה השוויצרית.
ככל שמעגל הוא חיצוני יותר, בפרט כשהמעגל כולל את כל האזרחים או מספר מאוד גדול של אזרחים שנבחרו בהגרלה, הליך ההחלטה צריך להיות איטי ומבוקר יותר במטרה לאפשר לכל הגורמים המקצועיים להגיב לאחר שהות טכנית ורגשית מספיק ארוכה. ההליך אמור להיות ארוך גם כדי להקטין אמוציות וסערות נפש חולפות, וגם כדי לאפשר להבחין בדיסאינפורמציה ובהטיות דעת קהל.
ד"ר דב חנין אמר בפודקאסט 'קטע כלכלי' של ד"ר אושי שהם קראוס: "הסוציאליזם במהות שלו חייב להיות הרבה יותר דמוקרטי מאשר הקפיטליזם, ...סוציאליזם זה לא רק לשחרר את הפוליטיקה מהשליטה של בעלי ההון ... סוציאליזם זו התפיסה שאומרת שבמקום שהכסף ישלוט ולכל שקל יהיה קול שווה, בני האדם צריכים לשלוט. ... סוציאליזם זה לקחת את הדמוקרטיה עד לקצה ."
בהמשך לדבריו, ניתן לראות בדמוקרטיה המקסימליסטית כדמוקרטיזציה של גישות ומחשבות שמופקעות ממוקדי כוח ומבוזרות באופן שבנוי על מנת למנוע השתלטות ישירה או עקיפה. ניתן לתאר את הדמוקרטיה המקסימליסטית כסוציאליזם של מחשבות וגם של מומחיות ומקצוענות, שמגנות על הציבור ממניפולציות של מוקדי כוח, כמו גם מהדעות הנבערות, האינסטינקטיביות, צרות העין וחסרות הידע של הטבע האנושי.
כפי ש"המדיום הוא המסר", גם שיטת הממשל מגדירה במידה רבה את אנשיה. שיתוף אזרחים בהליך קבלת ההחלטות, גורם לחברה לטפח את אנשיה. קבלת החלטות על ידי אזרחים שאינם מוקדי כוח מעודדת סוציאליזם כלכלי כלשהו.
להבדיל, הדמוקרטיה הייצוגית עוצבה ע"י אותם בורגנים שקארל מרקס טען שהם שולטים באמצעי הייצור, ושבארה"ב היו בבעלותם עבדים, ולא ע"י מעמד ביניים רחב שלא היה קיים במאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20. אפילו בארה"ב, שהדמוקרטיה הייצוגית מלווה אותה עם הקמתה, ניתנה זכות הבחירה רק למספר קטן יחסית של גברים לבנים. דמוקרטיה השתתפותית בה גם פועלי קו הייצור מעורבים ומשפיעים על הפוליטיקה, לא הייתה בהכרח משאת נפשם של מייסדי ומעצבי הדמוקרטיה הייצוגית. ניתן לומר על הדמוקרטיה הייצוגית, כפי שזו עוצבה, שלא מפתיע שחלק ניכר מאזרחי הדמוקרטיות אינו משכיל ורמת החיים שלו אינה גבוהה.
|
שיטת המעגלים אמורה לספק החלטות מקצועיות ארוכות טווח. לכן, קיימת תקווה או ציפייה היא שמספר ההחלטות המשמעותיות ביותר ילך ויקטן לאורך זמן. גם ההחלטה לגבי סדר קבלת ההחלטות בכל תחום היא ככל החלטה, חלק מהמנגנון. לכן, צפוי שהבעיות הבוערות יטופלו בסדר סביר ראוי.
השיטה מאפשרת למנות אדם או חברה לתפקיד או למשימה מסוימת, שעליהם יש לפקח בהתאם לכללים. אומנם חזרנו למספר קטן של בעלי תפקיד, אלא שהבקרה על ההחלטות שלהם ועל תפקודם, אמורה להיות באמצעות מעגלים פנימיים וחיצוניים, ולכן היא אמורה להיות מקצועית ומחמירה לאין שיעור מזו של דמוקרטיה ייצוגית בה לעיתים קרובות מוקדי הכוח עובדים למען בעל המאה ב"קפיטליזם של מקורבים." אותם ממונים אמורים להיות בעלי תפקיד בדיוק כמו כל עובד או קבלן שמתחייב על עבודתו בחוזה עליו הוא חתום, ושהפרתו עלולה לגרום לפיטוריו ואף להבאתו לדין.
|
מפלגתנות – כשל נוסף בטבע האנושי |
מוקד כח, בהגדרתו, הוא מוקד שלא ניתן לבקר או לפקח עליו באופן מלא ובזמן הנכון או המינימלי. מכאן, שככל שקיימים בשיטת הממשל מוקדי משמעותיים יותר, ובכלל זה "נציגי הציבור" בדמוקרטיה ייצוגית, השיטה רחוקה יותר מדמוקרטיה מקסימליסטית.
ניתן לקיים שיטה בה יש מעגלים פנימיים "רדודים," של אנשי מקצוע ממגוון נושאים שמבינים באופן כללי את נושא ההחלטה. מעגלים "רדודים" יכולים להתאים לדוגמא לעיירה שבה אין מספיק אנשי מקצוע מומחים במגוון תחומים לכל נושא.
ניתן לקיים מעגלים פנימיים "עמוקים" של מומחים ממגוון נושאים שמבינים היטב את נושא ההחלטה בהיבטים שונים, לדוגמא, רפואית או כלכלית. מעגלים "עמוקים" אמורים להתאים למדינה מודרנית שבה יש מספיק אנשי מקצוע מומחים במגוון תחומים לכל נושא.
הדמוקרטיה המקסימליסטית קרובה יותר לדמוקרטיה האתונאית מאשר הדמוקרטיה הייצוגית: בדמוקרטיה המקסימליסטית יש מרכיב משמעותי של דמוקרטיה ישירה, ומתקיימת בה סורטיציה (הגרלה) לבחירת תפקידים. באתונה, לדוגמא, מושבעים קבעו את פסק הדין במשפט, והם נבחרו בבוקר המשפט בהגרלה, כדי למנוע אפשרות לשחדם.
הדמוקרטיה המקסימליסטית קרובה ברוחה לתפיסה הפוליטית של אריסטו: היא משלבת מרכיב של דמוקרטיה (או פוליטיאה) ומרכיב של אוליגרכיה (או אריסטוקרטיה), וכך יוצרת את המתינות שמאפיינת, לגישת אריסטו, את המשטרים הטובים.
הדמוקרטיה המקסימליסטית מחליפה את הרשות המחוקקת והמבצעת בשיטת המעגלים ובממונים מטעמם עליהם המעגלים מפקחים.
קבלת ההחלטות ממוקדת מהמעגל החיצוני, דרך מעגל Demarchy אפשרי, למעגלי מומחים שבתורם יכולים לחלק את ההחלטות, לתתי התמחויות. לדוגמא, מעגל פנימי העוסק בחינוך, יכול ליצור מעגל פנימי לו העוסק בנוער בסיכון. מעגל החינוך מפקח על כל החלטות מעגל פנימי זה. מעגל העוסק בכלכלה יכול ליצור מעגל פנימי לו הדן בהרכב מורחב במאגרי הגז. למעשה, בשתי הדוגמאות, המעגלים החיצוניים מחויבים ליצור מעגל פנימי המכיל את כל המומחים הרלוונטיים לתחום ההחלטה. המעגלים הפנימיים יכולים להעסיק גופי ממשל או מומחים וחברות חיצוניות, על מנת להיעזר בהם לקבלת החלטות או למימוש החלטות קיימות. ואלה והחלטותיהם, כפופים למעגל שמינה אותם ולפיקוחו.
השיטה מאפשרת לקיים מנגנון Demarchy בו אזרחים נבחרים בהגרלה לפרק זמן מוגבל, על מנת לפקח על המעגלים הפנימיים, ולהעלות שאילתות והצעות למשאלי עם.
גם המעגל החיצוני יכול להעלות הצעות למשאלי עם שיכפיפו כל החלטה של המעגלים הפנימיים. משאלי העם צריכים להיעשות בהליך מבוקר, שקול ומדוד, על מנת לאפשר חשיפה של כל העובדות והגישות, ולעודד החלטה שאינה אמוציונלית, ככל שניתן.
במשאלי העם, בדומה לדמוקרטיה השוויצרית, מועמדת ההצעה שהוצעה על ידי הציבור מול הצעה של המעגלים הפנימיים.
השיטה מניחה שניתן למצוא מודל כלכלי וחברתי שיעודד ויתמרץ את כלל האזרחים ומעסיקיהם, להשתתף בהליך קבלת ההחלטות.
כפי שמסבירים ב
דמוקרטיה 3.0
, ל'אספות אזרחים' יש לגיטימציה ציבורית רחבה, ודאי שיותר מפוליטיקאים. בהתאם, החלטות בשיטת המעגלים, שבמובן מסוים מרחיבה את רעיון 'אספות אזרחים', צפויות לקבל לגיטימציה ציבורית רחבה. המלצות של 'אספות אזרחים' למנגנוני השיטה, כגון ל Demarchy, למעגלי המומחים או למשאלי עם, יכולות להוות נדבך נוסף בהליך קבלת ההחלטות בשיטה.
|
זכויות אדם
המונח 'דמוקרטיה' מתקשר לרמת חיים גבוהה ולזכויות אדם. אבל בדמוקרטיות המערביות הייצוגיות מהמהפכה התעשייתית ועד לתחילת המאה ה-20, עבודת ילדים הייתה דבר שבשגרה, כמו גם היעדר הגבלה על מספר שעות עבודה בתנאים קשים. זכויות העובדים התפתחו רק החל מאמצע-סוף המאה ה 19 ומומשו בצורתן המוכרת רק במדינות המערביות, גם כי הבטחת רמה מינימלית של רווחה הייתה אמצעי לשימור יציבות שלטונית.
|
ניצול שחיתות במדינות חלשות |
הדומיננטיות של ההון בהחלטות של דמוקרטיות ייצוגיות היא חזקה כל כך שהיא עלולה לסכן את עצם הקיום האנושי, וודאי לגרום לסבל רב. דוגמא לכך מוצגת בסרט הנפלא seaspiracy. הסרט מציג כיצד ענף הדייג המסחרי הוא הגורם העיקרי להרס הימים והאוקיאנוסים והיעלמות הדגה. עדיין, אף אחת מהדמוקרטיות הייצוגיות לא עושות דבר משמעותי כדי למנוע את ההרס במים הבינלאומיים (איסלנד, לדוגמא, הצליחה לאחר שנים ליצור מדיניות שמונעת אובדן גמור של פרנסתה המרכזית, הדגה בתחום הדיג המורחב שלה). הסרט הדגים שגם הדמוקרטיות הייצוגיות הליברליות נאלמות מול "הטרגדיה של נחלת הכלל."
בעולם דמוקרטי-קפיטליסטי, הכוח להחליט נובע מהקפיטל לא פחות מהדמוקרטיה. בהתאם, במערכת קבלת החלטות בה ההון כל כך משמעותי, גם שמירת זכויות הפרט אינה בהכרח חורגת מכלל זה, כפי שאולי תעיד מגיפת האופיואידים בארה"ב.
פערי הכסף של התאגידים והאנשים העשירים ביותר לעומת שאר האוכלוסייה, מותיר את מרבית השפעת הקפיטל בידי מתי מעט.
בארה"ב, לדוגמא, לשני האנשים העשירים ביותר יש יותר הון מ 40% התחתונים, ולאחוז העליון יש יותר הון מ 92% התחתונים.
בישראל, 40% מההון נמצא בידי 20 משפחות.
ברמה העולמית, בצד העני לגמרי, ב 2017, 43.6% מהעולם חיו על פחות מ 5.5 דולר ליום, מתוכם, 24.1% בפחות מ 3.2 דולר ליום.
ב 2019, ל 28 האנשים העשירים בעולם היה יותר הון מ 4 מיליארד האנשים העניים בעולם.
והאחוז העליון העולמי מחזיק בכחצי מהעושר העולמי.
הדמוקרטיה המקסימליסטית מנטרלת את השפעת ההון בצורה מיטבית, במטרה ליצור מערכת שאינה פועלת לשירות ההון אלא ראשית, לטובת הציבור.
הדמוקרטיה המקסימליסטית מבטיחה זכויות אדם יותר מדמוקרטיה ייצוגית מכיוון שהיא מצמצמת ככל שניתן מוקדי כוח בעלי עניין ברמיסת זכויות אדם. מאותה סיבה, הדמוקרטיה המקסימליסטית, שבנויה על מנת להתמודד עם לחצים של קבוצות הון וכוח, תפעל במידה רבה וטובה יותר יותר למען זכויות בעלי חיים.
ומה אם יהיה מצב חירום, כגון מלחמה או מגיפה חדשה ויהיה צורך בפעולה מיידית?
ניתן להגדיר מראש את מאפייני חברי המעגל או את האנשים הספציפיים שייקראו לדגל וייטלו על כתפיהם המנוסות והמקצועיות את ההחלטות המלחמתיות לשעת חירום, את המעגלים שצריכים להתכנס באופן בהול כדי לבחון ולבקר את ההחלטות של אותה נבחרת, ואת דרכי הפעולה והפיקוח מצד שאר המעגלים, עד למעגל החיצוני ביותר.
למקרי חירום שונים ניתן כמובן להגדיר מעגלים שונים.
מנטאלית, צריך לנטוש את הצורך במנהיג, את המנהיג שאומר בקולו הבטוח בסגנון הנשיא ג'ורג' ווקר בוש לאחר כחודשיים מהפלישה לעירק, “mission accomplished”, את דמות המנהיג שמנפנף בנייר ומבטיח "שלום בדורינו," ואפילו את דמות המנהיג שנואם "דם, יזע ודמעות" ומרטיט לבבות, אחרי שהקודמים לפניו, במשך עשורים מאז המלחמה הקודמת, נכשלו.
בדמוקרטיה הייצוגית ייתכן מצב חירום, לדוגמא בעקבות מלחמה או מגיפה, בו הריבון, הנשיא, רה"מ או הממשלה, יכול לקבל החלטות בהליך מהיר בו תיתכן הכפפה של הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, או נטילת חלק מסמכויות של השופטים על מנת להמעיט בביקורת שיפוטית.
כפי שהסביר ד"ר ראיף זריק את
משנתו של קארל שמיט,
מצב החירום עלול לחתור תחת המערכת הנורמטיבית, מעין השהיית החוק במסגרת החוק, ולפחות במובן מסוים,
מי שמחליט על מצב החירום הוא הריבון האמתי.
על פי הדמוקרטיה המקסימליסטית, הכשל מובנה בדמוקרטיה הייצוגית, והרעיון שיחיד או בודדים מקבלים החלטות ציבוריות עבור מיליונים רבים, לא אמור להיות נורמטיבי.
הדמוקרטיה הייצוגית מאפשרת ליחידים הנבחרים לפעול בניגוד גמור לטובת הציבור שבחר בהם גם בשיגרה, ומעבר למצב חירום הוא נדבך נוסף באותו כשל.
מאידך, לא ניתן להתכחש לצורך לקבל החלטות מהירות במצבי חירום או בצורך בנורמות שונות במצבי חירום לעומת מצב רגיל, ומכאן, המעגל הפנימי המורכב ממקצוענים, רבים ככל האפשר, ממגוון תחומים רלוונטיים, ולהפעלה במקביל של מעגלי הביקורת החיצוניים.
ככל מצב חירום, יש לתרגל את הפעלתו על מנת להבהיר לכל המעורבים, ובכלל זה לציבור, כיצד תתמודד השיטה עם מצב החירום, אילו החלטות ניתן לקבל מראש וכדו', במטרה לשפר את קבלת ההחלטות ולצמצם את יכולתו של המעגל הפנימי והמעגל שבוחן את פעולתו, לפעול באופן לא אחראי בשלב מוקדם של מצב החירום.
עקרונות הדמוקרטיה המקסימליסטית ובפרט העיקרון הראשון, מינימליזציה של מוקדי כוח, תקפים גם ובפרט בשעת חירום מאותן סיבות שהם תקפים גם בימים רגילים. ההבדל היחידי הוא שבשעת חירום יש לקיים מתכונת אינטנסיבית של המעגלים, גם אם לשם כך נדרשים משאבים רבים.
גם עצם ההגדרה של שעת חירום צריכה לקבל את האישור של מעגל רחב. אחרת, לגישת קארל שמיט, מי שמגדיר את שעת החירום עלול להיות הריבון האמתי.
איך מתחילים לבנות בפועל את השיטה?
השיטה לא מגדירה אילו מעגלים נדרשים למשימות השונות. ההנחה היא שלאחר הנחת היסודות, השיטה עצמה, כשיטה לקבלת החלטות ציבוריות, תגדיר ותעדכן את עצמה. בהמשך, ניתן יהיה להתבסס על ניסיון החלוקה בין מעגלים קיימים, בכדי להעתיק את החלוקה שעובדת באופן המיטבי בסיטואציה קרובה.
בתחילת הדרך, בהיעדר מעגלים פנימיים, הצורה הישירה היא מעגל חיצוני שמורכב מאזרחים רבים הנבחרים בסורטיציה.
יש דמיון בין מעגל זה ל
Demarchy,
אלא שדמוקרטיה המקסימליסטית, תמיד יש אפשרות לתיקון ולביקורת ע"י הצעות המועלות ע"י קבוצת אזרחים, בדומה לדמוקרטיה השוויצרית.
אני מציג כאן את עיקרי השיטה ואתן/ם מוזמנות/ים בהחלט להמשיך לקדם ולפתח את השיטה.
השיטה לא מגדירה בפירוט אילו מעגלים נדרשים למשימות השונות אלא את הדרך להגדיר מעגלים, בהנחה שלכל מקרה, עיירה, עיר או מדינה, נדרשים מעגלים שונים ופרמטרים שונים לכיול.
ההנחה היא שבהמשך, המענה לשאלות לגבי השיטה ייפתר במידה רבה ע"י השיטה עצמה, כשיטה לקבלת החלטות.
לדוגמא, השאלה מי יכול להיחשב מומחה ומי לא יכול להיחשב מומחה בענייני רפואה? המעגל החיצוני יכול לענות על השאלה בהתייחס למעגל הפנימי הקרוב אליו שמתעסק ברפואה, אבל לא בהכרח בכל הנוגע לתתי התמחויות. מעבר, התשובה לשאלה יכולה להשתנות במהלך הזמן, ותשובה שנכונה לכלל הציבור במקום וזמן מסוימים אינה תקפה למקום וזמן אחר.
איך תתבצע הביקורת בין מעגלי המומחים? התשובה לכך כמובן יכולה להשתנות בין מעגלים שונים. תהא התשובה אשר תהיה, גבולות התשובה צריכים להיות ברורים: בסופו של תהליך, מעגל חיצוני תמיד יכול להחליט בניגוד למעגל הפנימי לו, והמעגל החיצוני ביותר יכול להחליט בניגוד לדעת כל מעגל פנימי לו ועל פיו יישק דבר (לאחר שהמעגלים הפנימיים הציעו הצעה מתחרה, בדומה לדמוקרטיה השוויצרית). כאמור, הרב תמיד אמור להיות משמעותי במובן הזה שהוא לא נשען על קולות בודדים, מה שמעניק כוח רב לאותם קולות בודדים, בניגוד גמור למהות השיטה.
שאלה חשובה בעיניי היא באילו מצבים יש לקבל את ההחלטה המועדפת על הרב או את ההחלטה שיש לה את מספר המתנגדים הקטן ביותר?
ניתן להוסיף שאלות רבות שלא נתתי להן מענה כאן או בכלל, אבל כאמור, העקרונות והכללים שכתבתי כאן הם רק בסיס. השיטה, כשיטה לקבלת החלטות, אמורה להציב ולענות על שאלות. מעבר, אתן/ם מוזמנות/ים לעזור בפיתוח השיטה גם בעזרתי (ראו אמייל).
הדרך ארוכה. צריך להגדיר את השיטה במדויק יותר למטרות שונות, מעיירה ועד למדינה, לצבור ניסיון ולבדוק את השיטה באופן אמפירי כמו קטגורים או מדענים ביקורתיים, ולא כמו סנגורים מאוהבים. הגדרתי רק את עקרונות השיטה. מכאן ועד למציאות המורכבת המרחק כנראה תמיד גדול יותר ממה שנדמה. יש שלל שאלות בסיסיות שדורשות תשובות שחלקן ודאי יכולות להיענות באמצעות השיטה עצמה, כשזו תתפקד.
החשש הראשון מהשיטה הוא שהיא תהיה מסורבלת ולא תוביל להחלטות מהירות מספיק או תביא לחוסר החלטה כרוני.
צבירת ניסיון תאפשר לכייל את הפרמטרים של השיטה באמצעות השיטה, כדי להימנע מהכשלים השונים האפשריים של השיטה.
השיטה מאפשרת למנות חברות ויחידים לתפקידים אבל מחייבת את המעגלים השונים לבקר ואף לשלוט על פעולותיהם. באמצעות "כיול פרמטרים", אפשר, לדוגמא, להעלות במעט את הרף של ביטול החלטה של מעגל פנימי לרב משמעותי יותר במעגל החיצוני לו, ולתמוך במעגל הפנימי בהצגת החלטותיהם והשיקולים שהובילו אליהם בפני המעגל החיצוני.
התקווה הגדולה מהשיטה היא שהיא תפיק החלטות עמוקות ולטווח הארוך, החלטות שאינן מוטות על ידי בעלי הון, שאינן פופוליסטיות, ושיהיו מקובלות על ידי מרבית החברה, לפחות באופן בו הן התקבלו.
במבט אופטימי לעתיד "מהפכני", בשלב ראשון, יכולות לקום מפלגות נוסח 'מפלגת ישר' שהדמוקרטיה המקסימליסטית תהיה חלק מהמצע שלהן בנוגע להחלטות מסוימות ואולי, אחרי שיצטבר הניסיון הראוי, גם כמכלול.